שמואל אלתר איצינגר
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי ומליצי, הגהה, ויקיזצייה וקישורים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי ומליצי, הגהה, ויקיזצייה וקישורים. | |
 | |
| לידה |
13 ביולי 1911 בייץ', האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
21 באוגוסט 1944 (בגיל 33) מחנה ההשמדה בירקנאו, גנרלגוברנמן |
| שפות היצירה |
יידיש |
| תקופת הפעילות |
1933 – 21 באוגוסט 1944 (כ־11 שנים) |
  | |
שמואל אלתר איצינגר (ביידיש: שמואל אלטער איצינגער, באנגלית: Shmuel Alter Itzinger; 13 ביולי 1911 - 21 באוגוסט 1944) היה מחנך, סופר ומשורר חרדי ממנהיגי פועלי אגודת ישראל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנור נולד בעיירה בייטש לאביו ר' יצחק איצינגר. בהיותו בן חמש התייתם מאמו ואביו ונאלץ לעבור לגור במקום אחר. על כן התחנך על ברכי סבו הדומ"ץ ר' חיים שמואל איצינגר ורכש ממנו רוב תורתו, עד שנהיה בקי בכל מכמני התורה. כבר אז היו כיסיו מלאים פיסות נייר ובהם כתב שירים בכל רגע של פנאי. הוא עבר לטורנא ולמד אצל הגאון ר' מאיר אריק. בביישט היה מראשי הסניף של פועלי אגודת ישראל.
בשנת 1933 הגיע ללודז', ועסק בהוראה בבתי ספר חרדיים עד שנת 1940.
בלודז' התחיל לפרסם משיריו בירחון תחת השם אלתר שנור ובשם זה התפרסם ברבים. מלבד שיריו שקבעו מקום מכובד בפואזיה החרדית, היה לו בירחון הנ"ל מדור קבוע בשם "פנינים מובחרות" או "מארון הספרים שלי". במדור פרסם דברי תורה ופתגמים מגדולי ישראל. באותה תקופה ההתרחב שדה היצירה שלו, כתב גם מסות, רשימות אומנותיות וסיפורים קצרים. את דבריו פרסם ב"דאס יודישע טאגבלאט" של אגודת ישראל בוורשה, ב"דגלנו", וכן ב"די יידישע ארבייטער שטימע", השבועון של פועלי אגודת ישראל.
בלודז' נשא לאישה את המורה זלאטה בורנשטיין, אחותו של ר' שמחה ממובחרי חסידי ברסלב בעיר. ביתם היה לבית ועד של חכמים, סופרים ומשוררים חרדיים. הצטיין בחום אנושי והאציל אורו הרוחני על כל הבאים בצל קורתו.[1]
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1933 הגיע ללודז', ועסק בהוראה בבתי ספר חרדיים עד שנת 1940.
בלודז' התחיל לפרסם משיריו בירחון תחת השם אלתר שנור ובשם זה התפרסם ברבים. מלבד שיריו שקבעו מקום מכובד בפואזיה החרדית, היה לו בירחון הנ"ל מדור קבוע בשם "פנינים מובחרות" או "מארון הספרים שלי". במדור פרסם דברי תורה ופתגמים מגדולי ישראל. באותה תקופה ההתרחב שדה היצירה שלו, כתב גם מסות, רשימות אומנותיות וסיפורים קצרים. את דבריו פרסם ב"דאס אידישע טאגבלאט" של אגודת ישראל בוורשה, בדגלנו, וכן ב"די יידישע ארבייטער שטימע", השבועון של פועלי אגודת ישראל.
בלודז' נשא לאישה את המורה זלאטה בורנשטיין, אחותו של ר' שמחה ממובחרי חסידי ברסלב בעיר. ביתם היה לבית ועד של חכמים, סופרים ומשוררים חרדיים. הצטיין בחום אנושי והאציל אורו הרוחני על כל הבאים בצל קורתו.
המלחמה, וכל הקורות בגטו לודז' פגעו בנפשו, ובשיריו באות לידי ביטוי הזוועות והעוולות. הוא שר על הרעה ועל המצוקה, על הרעב, על שוטרים יהודים המתנכלים לאחיהם, על העוולות והקיפוחים, מעשה ידיהם של מנהלי מחלקות שונות של היודנראט המתנכלים לחלשים, לאלה שאין להם "כתף". שר הרבה על מצוקת הילדים בגטו, כי עולמו של הילד בו היה נורא ואיום. כן לא חסך את שבטו מ"מלך היהודים" - מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט. לא את כל השירים פרסם בשבועון שהוציא במחתרת, אלא לעיתים קראם לפני מקורבים ובאי-ביתו.
בכל שנות הגטו נערכו בביתו התכנסויות ללימוד תורה או לשיחות עידוד. בהזדמנויות שונות קרא לפני אורחיו מיצירותיו. הקפיד על קיום מצוות ביקור חולים בגטו, ועל אף רעבונו וחולשתו נהג לפקוד את בתיהם של חולים, גם אם לא הכירם קודם לכן. בימות החול נהג לאסוף קצות לחם, ולנסות להרכיב מהן כיכר לחם שתיראה ככיכר שלמה. כש"הורכבה" ככר לחם, שמר אותה לסעודת ליל שבת ועשה עליה קידוש[2].
תרומתו לעם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלתר היה חרד שמא חלילה תינתק רוח היהדות הנצחית, כשאין תלמוד תורה ובית ספר לילדים קטנים. מיוזמתו היה מגיע לבתים, אוסף ילדים ומלמד אותם "אל"ף־בית", קרוא וכתוב יידיש, לשון הקודש, תפילה ופרשת הרמש. בשבתות לפנות ערב היו בני נוער מתכנסים בביתו והוא היה משמיע להם דברי תורה. בקיטון הצר בו התגורר ישבו מבוגרים וצעירים יומם ולילה ולומדים תורה מאחורי חלונות סגורים.
בגטו התמיד אלתר להוציא שבועון, עם מוסף ספרותי תחת השם "מן המיצר". למעלה ממאה ועשרים גליונות הוציא מתחת ידו במשך קרוב לשלוש שנים. לפני זמן לא רב נמצא בארץ גיליון אחד של השבועון, והוא שופך אור על המצב בגטו לודז'.
במקום אחד הוא מודיע שיש מחסור בסידורים קטנים, כי לאנשים אין כבר כוח לשאת סידור גדול... בכלל יש בגיליון זה שלל ידיעות על הנעשה בשטח החיים הדתיים בגטו, על התפילות בציבור בחצרות הבתים, ועל כך שממהרים להתפלל ערבית כדי שאפשר יהיה לשוב לבית המגורים לפני תשע בערב, על כך שגדל הביקוש למשניות, לרוב עם פירוש ע"ט (עברי־טייטש), וכן גם מתפשט מאוד בגיטו לימוד עין יעקב".
ועוד נמצא בעיתון הנ"ל לפי דיווחו של אלתר שנור: "ברחוב מרינארסקה 15 - המרכז לחסידי גור, יושבים בחורים למאות, צנומי הלחיים ודקי הבשר והוגים בקול את דברי אלקים חיים. גם ביאקובא 10, המקום המרכזי לחסידי אלכסנדר, לומדים בקבוצות". הגיליון שנמצא מהווה מסמך היסטורי חשוב.[2]
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאלתר שנור ואשתו המורה מגטו לודז' נאמר שמעבירים אותם לעבודה בסודטים, ומצאו את עצמם באושוויץ. אלתר נטול היה כוח פיזי. יד אחת שלו הייתה נתונה בגבס, והיה נאלץ להישען על מישהו שעמד לידו. הפרידו אותו מאשתו, שהועברה לחיים, לעבודה. ואילו הוא, המאמין הגדול, עשה דרכו בשפתיים ממלמלות לעבר הכבשן.[2]